תהפוכות \אספה וערכה אידית וידמן
פרק א: בלאגן
המקום אליו הגענו היה שומם לחלוטין פרט לווילה בודדה שישבה על צור כורכר. "גם
בדממה יש חיים , הכל תלוי במתבונן וברצון שלו בחיים " . שותה קפה , כריך בצד
ומחשבות, איך אנצל את היום.
אני אומרת לעצמי "בא לי לטייל" אבל איך אגיד לאיתן ? הוא עסוק . ניתן לזה עוד
שעה ואז אגיד לו אם בא לו לטייל.
עוברת שעה עד שהוא קם ממושב הניילון, מותח אבריו לכל כיוון, כי השכיבה לא
היתה נוחה לו ושוב מותח איברים לכל כיוון . עוצמתו הפיחה תשוקה עזה להתקרב
אליו בערגה ולחבקו בחום, באהבה ובהערצה . כמה רציתי שוב להרגיש את חיבוקו
בידיו החזקות .
אני נותנת ליד שלו ללטף את הירך והגב שלי. הוא מסתיר את החרמנות והתאווה
בכריות האצבעות. בשבילו הן מיותרות עכשיו, כמו שאריות בצק מסומן . בודדות ,
בלי תכלית.
"איני מגלה לך כמה זה משפיע עלי. לא מעיזה. יודעת שדבר לא תרגיש ודבר לא
ישתנה". מנסה להבין והוא נמנע מהפרטים.
די מהר נכנסנו לשגרה של חופשה , בבוקר ירידה לים ממרומי הצוק וטיפוס מייגע
חזרה בצהריים .ארוחות צהריים בצוותא ובערב הליכה למרכז לשאוף אויר .
שוטטתי בסמטאות צדדיות, ראיתי את המסעדה העירקית . (טעמים מצויינים ).בפתח
המסעדה על ספסל רעוע ישב איש מבוגר עם כיפה , זקט מהויה זקו לא מגולח פניו
נפולות. ידיו המצולקות חזקות תומכות בפניו.
"ביתי נהרס בגלל המלחמה הארורה. חודשים נדדתי בדרכים , כשרק מעילי המרופט
מגן עלי מהקור. כל הדרך שמעתי את ההפגזות הקשות. בנס לא נפגעתי .מנסה להירגע
מכל התלאות שעברו עלי... חמישים שנה לא היו לי חיים טובים סבלתי
.. סבלתי מאלימות : מילים לא יפות ,התנהגות אלימה פיזית , חוסר הערכה
והתעללויות".
המשכתי בדרכי. ענת מוכרת הדלעת , חומוס מוכר הכוסברה, אבוקסיס מוכר
הבורקס.
ממרחק הבחנתי בסוכת המציל ניצבת בבדידותה על קו המים. כל כך
שונה ממצבה באור יום, שאז היא מהווה את מרכז החיים. עוד צעד קטן ורגלי
מטפסות במעלה מדרגות העץ החורקות.
"כל כך נעים פה" חשבתי.
כיסא קטיפה עם רגליים מגולפות וארוכות , קטיפה אדומה. כיסא רחב שמתאים לזוג
דמעות של עצב וכאב , דמעות של שמחה והתעוררות הציפו אותי.
לא ידעתי שאגלה ריגוש חדש, כולו תשוקה.
איך יכולתי לעשות את זה , חטאתי ברשת שקרים וסודות
ובגדתי. המחשבות נוגסות אט אט ובבטחה חלקים מנפשי ומגופי.
אמרתי לאיתן בקול חזק ויציב "החלטתי שזהו אני פותחת תיק גירושים"
"החלטתי שזהו אני פותחת תיק גירושים " .
חזרתי עוד פעם על זה בתקיפות והוא בשלו שתק. בכיתי , כעסתי . השתיקה שלו
מביאה איתה צרבת מעצבנת שאף משקה לא מצליח להעביר.
נראה היה שהוא מובך ולא יודע מה לעשות . לאחר מכן בקושי מלמל "איני יודע מה
יהיו צעדי הבאים ? לאן אפנה והיכן אגור?
מצטער".
"מצטער? זה לא קצת מאוחר מידי להצטער?".
רגע לפני שהלך, הוא הסתכל עלי בבוז ואמר "לא היית כזאת פעם".
חשבתי לעצמי " טוב שאני חכמה לעשות את זה, אני לא אהיה מוכנה לחיות בהעמדת
פנים ובשקר. אל תנהגי בפזיזות. תפעלי בזהירות ותבררי קודם כל מה הם זכויותייך ".
אני מצטערת שלא אימצנו כלב שהיה נצמד אליי עכשיו באמצע הוויכוח ,מכריח אותי
להרגיע את עצמי בליטופים לתוך פרווה עבה, מנחמת וקובע שהוא בא איתי לכל
מקום.
פרק ב': מציאות חדשה
קופצת לארומה הסמוכה, עם חומרי כתיבה . לא אניח למחשבותי וטרדותי להפריע לי
להתענג על ספל הקפה. אין דאגה ליום המחר.
בדף אחד כתבתי "אין ספק קל שבקלים. יום יבוא אני יודעת שאדם בן מעלה יכול
להיות מטה וכמו בחלוף העונות כך יאירו באורות ותתגלה האמת שאפשר גם אחרת
ותהיה ברכה לבוקר מלא אור ואהבה. כולם יבינו שגם בים של סערות יש את השקט
אחרי הסערה.
בדף נוסף כתבתי "לפעמים הירח והשמש משחקים עם כדור הארץ מחבואים. השמש
מסתתרת מאחורי הירח ויוצרת לו צבעים חדשים. אני זוכרת שאמא הזהירה אותנו
לא להסתכל ישירות כי זה יכול לגרום לנו להתעוור ".
לא משנה איפה אני נמצאת , אנשים תמיד מסתכלים עליי. לפעמים הם בוהים בי
בגסות ולפעמים מסובבים את הראש כאילו באלגנטיות וחושבים שאני לא שמה לב.
אני יודעת שהלוק שלי מרשים אותם – הלבוש המחויט, האודם המשורטט ונעלי העקב
הדקיקות, שגורמות לרגליים שלי להיראות ארוכות אפילו יותר.
ועוד שעה עוברת ופניתי לעבר הקול שתפס את תשומת ליבי.
"רוצה לטייל היום?"
ואני בהפתעה עונה : "כן בהחלט , תראה איזה יום יפה היום. כדאי מאוד לנצל זאת
לטיול בטבע או שנשב ברחוב הבילויים ונשתה. יש שם המון פינות חמד ובתי קפה".
בחוץ ראינו מעדנייה קטנה ומקסימה ונכנסנו. עטו עלינו שני הבחורים הצעירים בעלי
המקום . ישר חתכו לנו גבינות " בואו תטעמו והנה עוד גבינה, תטעמו, זה מיוחד
מצרפת . וזאת גבינה בטעם כמהין"...
מלטפת אותו באהבה גדולה , מחבקת ומנשקת. שואלת איפה היית? חיפשתי אותך
בכל מקום.
למרות שאסור לנו לאכול גבינות התענגנו. לפעמים הלחץ החברתי פועל עליי ואני
נכנעת.
פרק ג': ימי החול וימי הקודש
ההמתנה למזוודות נמשכה זמן רב מאוד . כל מה שיכולנו לעשות זה לריב כי כמו תמיד
הוא האשים אותי שאני חייבת לקחת מזוודה ענקית עם כל הבית בתוכה, במקום
טרולי שיעלה איתי למטוס ויחסוך לי את ההמתנה הזו. ממשיכים לחכות למזוודה
ופתאום האסימון נופל " המזוודה הפעם בכלל שלך"
"את בטוחה?" שאל .אני מגחכת לעצמי וזה לא מצחיק כלל.
למחרת הלכתי לבקר את אילנה. חברת ילדות . תמיד חגיגת תבשילים, הבעל מבשל
את הצד הפרסי שלו וחצי, תמיד לוקח לאמא שלו והמטפלת שלה. ואילנה, אשת חיקו,
מבשלת את הצד המרוקאי שלה. תמיד טעים בבית הזה וקופסאות האוכל יוצאות
וחוזרות בו.
קשה מאד להשחיל מילה או להכנס בדבריה . בעיקר היא אוהבת לספר על בעלה
הנחשק, שלא מחזיר לה אהבה. "באחד מימי שבת חזרתי מבית הכנסת ורציתי לאכול
את כל מה שהכנתי ביום שישי רק לעצמי ושמתי במקרר. ניגשתי למקרר ולא מצאתי
את האוכל. האוכל לא נעלם לבד , מיד ידעתי שבעלי העלים לי את האוכל ומצאתי
אותו בפח".
לא שתקתי :" הייתי צריכה לדעת את זה . זה כנראה עובר בגנים. אתה
בדיוק כמו אמא שלך ואני טיפשה . האמנתי לך , האמנתי באהבתנו."
נזכרתי בדבריה של הסופרת האהובה עלי אלקה " והדבר התמוה ביותר שהאחר לא
בורח ונשאר איתך חבר, ואילו הסובבים אותנו ישאלו הייתכן? לא ברור שאפשר
אחרת".
פרק ד': חידלון
"גברתי גופת בעלך נמצאה על החוף. הים שטף אותה" .
הבשורה שאלי טבע בים לא הניחה לה, גלים של כעס, חידלון וחוסר אונים הציפו
אותה. איש לא ראה ואיש לא ידע הכיצד קרה המקרה .
תמיד שמעה לחשושים כאשר ניסו להסביר מדוע אין להם ילדים והסתגרה בתוכה .
דמעות החלו מלחלחות את עיניה ושפתיה החלו לרעוד. היו נסיונות רבים
שלא צלחו.
המשפטים האלו חדרו אליה כמו סכין לבטן.
כולם אהבו אותו : מרשים , גבוה ,נאה, חקלאי שורשי ,עוזר תמיד .
ביומן רשמה "לא תדע לעולם כמה למילים יש את הכוח".
קמה ליום חדש, השמיים חייכו והיו בהירים.
(קטעי כתיבה שנכתבו על ידי כל משתתפי הסדנה וקובצו לסיפור אחד חדש)
הסיפור נכתב ע"י משתתפפות סדנא לכתיבה מחזור נוב' 2022
.jpg)